סליחות ליום חמישי

אויתיך קויתיך

אִוִּיתִיךָ קִוִּיתִיךָ מֵאֶרֶץ מֶרְחַקִּים מהגלות הרחוקה אני מקוה אל ה'. בְּקִרְבִּי שְׁחַרְתִּיךָ מבוסס על דברי ישעיהו: "נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ בַּלַּיְלָה אַף רוּחִי בְקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךָּ כִּי כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ צֶדֶק לָמְדוּ יֹשְׁבֵי תֵבֵל". מכאן הבטוי אויתיך. הבטוי קויתיך מקורו בהרבה מקומות בתנ"ך בהם נאמר שאדם מקוה אל ה'. קְרָאתִיךָ מִמַּעֲמַקִּים שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה’. כלומר: אני נמצא במעמקים ובארץ מרחקים, אך משם אני קורא אליך ומתאוה אליך. גּוֹרַסְתִּי לְתַאֲוָתְךָ כְּאַיָּל עַל אֲפִיקִים אני מתאוה אליך, וכְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים. דְּרַשְׁתִּיךָ וּבִקַּשְׁתִּיךָ בָּרְחוֹבוֹת וּבַשְׁוָקִים כמו הרעיה בשיר השירים, שמבקשת את דודה: אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו. וסברתי ש: הִנֵּה הָעֵת תַּרְוִיחַ לַדְּחוּקִים. וְתַעֲשֶׂה דִּין וּמִשְׁפָּט לָעֲשׁוּקִים כלומר: תגאל ותושיע את עם ישראל, ותעמיד להם רוח והצלה, ותעשה להם דין ומשפט, שהרי הם עשוקים, וכן זְמוֹרֵיהֶם שִׁחֲתוּ וּבְקָקוּם בּוֹקְקִים כלומר: הגויים נלחמו בהם והשחיתו אותם, כמו שנאמר כִּי שָׁב ה’ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב כִּגְאוֹן יִשְׂרָאֵל כִּי בְקָקוּם בֹּקְקִים וּזְמֹרֵיהֶם שִׁחֵתוּ. חֲמוּסִים נְגוּשִׂים בְּיַד מַדִּיקִּים הגויים חומסים אותם ונוגשים אותם. טְפוּלֶיךָ שִׁעֲשַׁעְתָּ כִּילָדִים רַכִּים. יָמִים רַבִּים לְחוּצִים וּדְפוּקִים אותם ילדים שגדלת, כעת הם לחוצים ודפוקים. כֹּל חָסְרוּ כעת הם חסרי כל מִטּוּב רֵקִים והם ריקים מטוב. כלומר אין להם דבר. לְבָאִים שִׁנֵּיהֶם עָלֵימוֹ חוֹרְקִים אריות חורקים את שניהם על עם ישראל. מָאַסְתָּ וְזָנַחְתָּ וְנָטַשְׁתָּ דְּבֵקִים נטשת את ישראל עמך הדבקים בך (שלשת הבטויים האמורי םכאן מקורם במקומות שונים בתנ"ך, שבהם בשעת הצרות שבאות על עם ישראל אומרים שה' מאס או זנח או נטש את עמו). נֵאַרְתָּ בְּרִית שְׁלֹשֶׁת הַחֲשׁוּקִים כלומר: הברית שכרת עם האבות, שחקשת בהם מתחילה. סְחִי שַׂמְתָּנוּ כמו שנאמר באיכה: סְחִי וּמָאוֹס תְּשִׂימֵנוּ בְּקֶרֶב הָעַמִּים. כלומר: הגויים מזלזלים בנו, ואנחנו מֻכִּים וְלֹקִים. עֲצוּמֵי גָזָם וַאֲכוּלֵי יְלָקִיםהארבה אוכל אותנו. כמו שנאמר יֶתֶר הַגָּזָם אָכַל הָאַרְבֶּה וְיֶתֶר הָאַרְבֶּה אָכַל הַיָּלֶק וְיֶתֶר הַיֶּלֶק אָכַל הֶחָסִיל. פְּצֻעֵי חַבּוּרוֹת וְאֵבָרֵינוּ מִתְפָּרְקִים. צֳרִי חָדַלְנוּ אין לנו צרי לרפואת כל פצעינו וְדַלּנֹוּ מִתַּמְרוּקִים ואנו דלים ואין לנו תמרוקים למרק את פצעינו. קוּמָה עֶזְרָתָה לְנֶאֱנָחִים וְנֶאֱנָקִים כמו שנאמר קוּמָה עֶזְרָתָה לָּנוּ וּפְדֵנוּ לְמַעַן חַסְדֶּךָ: עזור לנו כי אנו נאנחים ונאנקים: רוֹמֵם מֵאַשְׁפּוֹת וּמֵעָפָר תָּקִים הקם אותנו מהאשפה ומהעפר. שִׁלְטוֹן בְּיָדְךָ יְרוּדֶיךָ לְהָקִים יש לך כח להקימנו. תָּקְפְּךָ בַּשַּׁחַקכחך בשמים וּמֶמְשַׁלְתְּךָ בָּאֲרָקִיםואתה אף שולט שם. אַךְ לְשִׁמְךָ יוֹדוּ הַצַּדִּיקִים כמו שנאמר אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת פָּנֶיךָ. בִּנָשְׂאֲךָ רֹאשׁ שִׁבְעָתַיִם מְזֻקָּקִים כאשר תשא את ראש עבדיך ותגאלם, והם מזוקקים שבעתים (בטוי שנאמר במקורו על התורה). עַתָּה יֹאמְרוּ הַקְרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים. חָזָק וְאַמִּיץ דְּבָרוֹ הֵקִים. לַחֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים. לעם ישראל שנמשל בשיר השירים לחבצלת השרון שושנת העמקים:

איה קנאתך

אַיֵּה קִנְאָתְךָ וּגְבוּרֹתֶךָ מקור הביטוי בישעיהו, המתאר את הצרות שיבאו על ישראל ופונה לה' על כך ואומר: "הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה מִזְּבֻל קָדְשְׁךָ וְתִפְאַרְתֶּךָ אַיֵּה קִנְאָתְךָ וּגְבוּרֹתֶךָ הֲמוֹן מֵעֶיךָ וְרַחֲמֶיךָ אֵלַי הִתְאַפָּקוּ". כלומר: מדוע אינך עושה לנו נפלאות ומושיעאותנו כבעבר. בַּעֲשׂוֹתְךָ נוֹרָאוֹת לְזֶרַע כּוֹרְתֵי בְרִיתֶךָ היכן גבורותיך שעשית לזרע האבות, שכרת להם ברית?. גְּרוּשִׁים נְטוּשִׁים אֲנַחְנוּ מִנַּחֲלָתֶךָ והיום אנו מגורשים ונטושים מארצך. יְיָ אֱלֹהִים בְּעָלוּנוּ אֲדוֹנִים זוּלָתֶךָ כדברי ישעיהו: "ה’ אֱלֹהֵינוּ בְּעָלוּנוּ אֲדֹנִים זוּלָתֶךָ לְבַד בְּךָ נַזְכִּיר שְׁמֶךָ". הגויים בועלים אותנו ואתה אינך מושיע אותנו מידם: דַּאֲגַת עֲנִיֶּיךָ עם ישראל, העניים. (בכמה מקומות בתנ"ך עם ישראל  נקראים עניים. ראה למשל "הָעֲנִיִּים וְהָאֶבְיוֹנִים מְבַקְשִׁים מַיִם וָאַיִן לְשׁוֹנָם בַּצָּמָא נָשָׁתָּה אֲנִי ה’ אֶעֱנֵם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֹא אֶעֶזְבֵם"). גָּדְלָה עַד לִמְאֹד. הַסּוֹבְלִים עוֹל מוֹרָאֲךָ בְּלֵב וְנֶפֶשׁ וּמְאֹד רומז לפסוק וְאָהַבְתָּ אֵת ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. שחכמים למדו ממנו שיש לאהוב את ה' אפילו נוטל את נפשך.. וְהֵם שׁחִים וּמֻשְׁפָּלִים עַד מְאֹד בגולה. מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ כִּי דַלוֹנוּ מְאֹד מתוך מזמור תהלים שעוסק בחורבן: זִיוֵנוּ שׁוֹנֶה ביטוי לבהלה. מקורו בפרקים הארמיים של דניאל מִפְּנֵי מְחָרְפִים יוֹם יוֹם אנו נבהלים מפני הגויים המחרפים אותנו יום יום. חוֹרְקִים שֵׁן וְשׂוחֲחִים אַךְ זֶה הַיּוֹם כך עושים הגויים, ומתקיים הפסוק באיכה: "פָּצוּ עָלַיִךְ פִּיהֶם כָּל אוֹיְבַיִךְ שָׁרְקוּ וַיַּחַרְקוּ שֵׁן אָמְרוּ בִּלָּעְנוּ אַךְ זֶה הַיּוֹם שֶׁקִּוִּינֻהוּ מָצָאנוּ רָאִינוּ". טֶכֶס מֶמְשַׁלְתְּךָ גַּלֵּה גלה ברבים את כח ממשלתך והושיענו אָיוֹם כינוי לה'. כִּי עָלֶיךָ הוֹרַגְנוּ כָּל הַיּוֹם מתוך מזמור אחר בעל נושא דומה. כל היום הורגים אותנו הגויים כי אנו שומרים את תורתך: יִחַלְנוּ קֵץ גְּאֻלָּה וְנֶחָמָה אנו מחכים לקץ ולגאולה, ובינתים אנו לְחוּצִים וַעֲבוּדִים משועבדים תַּחַת יַד כָּל אֻמָּה. כִּסַּתְנוּ בּוּשָׁה וְעָטַתְנוּ כְלִמָּה ככתוב: נִשְׁכְּבָה בְּבָשְׁתֵּנוּ וּתְכַסֵּנוּ כְּלִמָּתֵנוּ כִּי לַה’ אֱלֹהֵינוּ חָטָאנוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבוֹתֵינוּ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקוֹל ה’ אֱלֹהֵינוּ, וְאֵין אִתָּנוּ יוֹדֵעַ עַד מָה מתוך מזמור חורבן אחר: אוֹתֹתֵינוּ לֹא רָאִינוּ אֵין עוֹד נָבִיא וְלֹא אִתָּנוּ יֹדֵעַ עַד מָה: עד כאן מתאר הפיטן את מצבנו בגלות. כאן הוא עובר לבקש רחמים להבא מֶלֶךְ מְלָכִים  זְכוֹר רַחֲמֶיךָ הַיְשָׁנִים. נוֹצְרֵי יִחוּדְךָ כלומר: את עמך ישראל השומרים על יחודך מַלֵּט מֵאוּדִים הָעֲשֵׁנִים ממלכי הגויים (מבוסס על נבואה העוסקת במלכים שצרו על ירושלים, אם כי שם אחד מהם היה מלך ישראל). סַאַב צַחֲנָתָם לַבֵּן הַמְתֻלָּע כַּשָּׁנִים כפר על עוונותיהם ולבן אותם כשנים, כמו שנאמר: לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה’ אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ. אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנוֹת רִאשׁוֹנִים גם זה מתוך אחד ממזמורי החורבן שהוזכר קודם: "אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנֹת רִאשֹׁנִים מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד" : עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם מקור הביטוי באיכה: עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ:  עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ. פָּנַי כְּבוּשִׁים וְלִבִּי יִשְׁתּוֹמֵם. צָרִים אֲשֶׁר שִׁמְּמוּהוּ האויבים שהחריבוהו הַאֲשִׁימֵם. וְהָאֵר פָּנֶיךָ עַל מִקְדָּשְׁךָ הַשָּׁמֵם להבדיל מהבתים הקודמים שמסימים בפסוק מתהלים, הבית הזהמסים בפסוק מתוךתפלתו של דניאל: "וְעַתָּה שְׁמַע אֱלֹהֵינוּ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תַּחֲנוּנָיו וְהָאֵר פָּנֶיךָ עַל מִקְדָּשְׁךָ הַשָּׁמֵם לְמַעַן אֲדֹנָי". קִנְיָן הַנִּקְנֶה מֵאָז לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּךָ עם ישראל, שהוא אחד הקניינים שקנה ה'. כדברי חכמים: "חמשה קנינים קנה הקדוש ברוך הוא בעולמו ואלו הן תורה קנין אחד שמים וארץ קנין אחד אברהם קנין אחד ישראל קנין אחד בית המקדש קנין אחד".. רַחֵם על ישראל הנ"ל וְאַל תַּשְׁחִית אותם וְהִיא תְהִלָּתְךָ רחמיך הם תהלתך. שֶׁכֵּן הִבְטִיחָנוּ נֶאֱמַן בֵּיתֶךָ משה. שנאמר עליו "לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא:  פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה’ יַבִּיט". והוא כתב בספר דברים, בתיאור ימי הגלות: כִּי אֵל רַחוּם יְיָ אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ: תִּזְכּוֹר תַּבְנִית תָּם כנוי ליעקב בְּכִסְאֲךָ מְחֻקָּה במדרשי חז"ל כתוב בכמה מקומות שאיקונין של יעקב חקוק בכסא הכבוד. נָאוֹר, כנוי לה'. יְלָדָיו של יעקב הנזכר לעיל מִנַּחַל עְדָנֶיךָ תַּשְׁקֶה מבוסס על הפסוק: "יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם" . יֶשַׁע הַמְצִיאֵם מצא להם ישע אוֹתָם נַקּה מחטאתיהם. נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע וְנַקֵּה בנגוד לכל שאר  הבתים בפיוט שמסיימים בפסוק מהתנ"ך.אין פסוק כזה. הפיטן חבר כאן יחד שני פסוקים שונים. ויתכן שהגרסה הנכונה היא "נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה". שהוא כידוע פסוק מתוך י"ג מדות הרחמים בפרשת כי תשא.

שחר קמתי

זהו פזמון, ומסתבר שהוא פזמון לא מקורי. (על פזמונים מקוריים ולא מקוריים ראה בדברינו על הפזמון במוצאי מנוחה) נכון שיש בו חרוז קבוע בכל הבתים (תי). אבל המשפט הלקוח כפזמון (נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי, הלקוח כמובן מדברי אסתר אל אחשורוש: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר גַּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן מַה שְּׁאֵלָתֵךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְתִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ:  וַתַּעַן אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמַר אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי:  כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ הֶחֱרַשְׁתִּי כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ), המשפט הזה אינו משפט שלם. יש לו משמעות בבית הראשון שם הוא בא כהמשך למשפט קודם: תִּנָּתֵן לִי בַּזֶה שְׂכַר לִפְעֻלָּתִי: נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי. שם הוא הגיוני גם בגלל המלים תִּנָּתֵן לִי, הלקוחות אף הן מדברי אסתר אל אחשורוש באותו פסוק. אין שום משמעות למשפט כמו "וְאֵין לִי לְבַד מִלָּתִי וְעוֹלָתִי תְפִלָּתִי. נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי. וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי" או "תּוֹדָתִי זְבִיחָתִי. וְשִׂיחָתִי מִנְחָתִי. נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי. וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי". לכן נראה שאין לחזור על המלים האלה בסוף כל בית.

הפיוט הזה אומר לכל ארכו את האמירה: אין לנו היום מקדש לכפר עלינו כבעבר, אנא קבל את תפלתנו במקום קרבן וכפר עלינו.

שַׁחַר קַמְתִּי לְהוֹדוֹת לְךָ אֱלֹהֵי תְהִלָּתִי קמתי בשר, בבקר, לומר סליחות. . וַאֲרַנֵּן לְךָ בֹּקֶר וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזֶּךָ וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ  וְאוֹדִיעֲךָ חַטָּאתִי ואתודה לפניך על חטאי. תִּנָּתֵן לִי אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי בָּזֶה שָׂכָר לִפְעֻלָּתִי הביטוי לקוח מנבואת ירמיהו: כֹּה אָמַר ה’ מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה’ וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. כלומר: בשכר תפלתך ינצלו בניך. נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי. וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי גם אנחנו, כמו אסתר, מבקשים מה' שידון לחיים טובים הן את עצמנו והן את כל עם ישראל. אנו מתפללים ומבקשים את נפשנו ואת עמנו, בשכר פעולתנו שקמנו בשחר: לְפָנִים זֹאת בְּיִשְׂרָאֵל מַקְרִיבֵי הַקָּרְבָּן. אִם חֲטָאתִי כַּשָּׁנִי כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן אמר רבי נחום בר פפא משום רבי אלעזר הקפר בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח אולם מבפנים וכיון שהגיע שעיר למדבר היה מלבין וידעו שנעשית מצותו שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. וַאֲדַדֶּה כָל שְׁנוֹתַי מקורו בתפלת חזקיהו: "אֶדַּדֶּה כָל שְׁנוֹתַי עַל מַר נַפְשִׁי" וְאַאֲנִין אתאבל עַל הַחרְבָּן. וְאֵין לִי לְבַד מִלָּתִי יש לי רק מלה, כלומר: אני יכול רק להתפלל ולא להקריבקרבנות וְעוֹלָתִי תְפִלָּתִי אני מתפלל במקום עולה, תפלתי היא עולתי: מִזְבֵּחַ בִּהְיוֹתוֹ וְקָדָשִׁים לִזְבִיחָה. וְהֵבִיא אִישׁ אֶת זִבְחוֹ וְחַטָּאתוֹ נִמְחָה אדם היה מביא קרבן חטאת וחטאו היה מכופר. אָפַס מֶנִּי מְכַהֵן אין היום כהנים בעבודתם. וְאֵין זֶבַח וְאֵין מִנְחָה. תּוֹדָתִי וידויי הוא זְבִיחָתִי, וְשִׂיחָתִי כלומר תפלתי, היא מִנְחָתִי: הֵן בִּהְיוֹת הָעֲבוֹדָה בזמן שעבודת המקדש היתה במקומה. וְכֹהֲנִים עַל מִשְׁמֶרֶת. הֲלֹא חַטָּאת מְכַפֶּרֶת. וְהָעוֹלָה מַכְשֶׁרֶת. וְ אילו היום אֵין חַטָּאת וְאֵין עוֹלָה. וְלֹא חֵלֶב וְיוֹתֶרֶת חלקי הקרבן העולים על המזבח: "אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה עַל הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב:  וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה". וְאֶשְׁפּוֹךְ אֶת רִנָּתִי וְאַפִּיל תְּחִנָּתִי אתפלל לפני ה': הֵן קֶדֶם בַּמִקְדָּשׁ. בְּקוּם זְרִיזִים בְּאַשׁמֹרֶת הכהנים במקדש נקראים זריזים במקומות רבים בדברי חז"ל. במקדש הם קמו מוקדם, וטבלו.. טְהוֹרִים נִצְבוּ שהרי הם טבלו מוקדם בבקר לְהָפִיס. חֲדָשִׁים לִקְטוֹרֶת המשנה מזכירה בשני מקומות (במסכת יומא ובמסכת תמיד) שבכל בקר היו ארבעה פיסות מבקדש, כלומר הגרלות על השאלה איזה כהן יזכה בעבודות השונות של היום. הפיס השלישי מביניהם, הוא חדשים לקטרת. כלומר: רק מי שמעולם לא הקטיר קטרת, רשאי לגשת לפיס הזה ולהקטיר. וְ אילו היום אֵין לְבוֹנָה וְאֵין קְטוֹרֶת. וְנִשְׁאַרְתִּי שְׁחַרְחוֹרֶת מבוסס על פסוק בשיר השירים. ולכן אנו מבקשים: בְּהִתְוַדּוֹת חַטָּאתִי תְּהִי כְקָרְבַּן תּוֹדָתִי: חֲזֵה ראה קָדוֹש כינוי לה' כִּי יָדִי. כָּבְדָה עַל אַנְחָתִי מקור הביטוי באיוב: "גַּם הַיּוֹם מְרִי שִׂחִי יָדִי כָּבְדָה עַל אַנְחָתִי". וְאֵין מִי יַעֲמֹד בַּעֲדִי אין כהן שיכפר עלי. וְאֵין לִי בֵּית מְנוּחָתִי ואין לי בית מקדש. שעליו אמר דוד: "שְׁמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי אֲנִי עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בֵּית מְנוּחָה לַאֲרוֹן בְּרִית ה’ וְלַהֲדֹם רַגְלֵי אֱלֹהֵינוּ וַהֲכִינוֹתִי לִבְנוֹת". לְבַד בְּךָ אַזְכִּיר שִׁמְךָ רק שמך הגדול עומד לי, מָעוֹז צוּר יְשוּעָתִי. הַעֲבֵר אֶת אַשְׁמָתִי כפר על חטאי ומחל לאשמתי וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי מבוסס על דברי יעקב ללבן: " וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר כִּי תָבוֹא עַל שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ כֹּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים וְחוּם בַּכְּשָׂבִים גָּנוּב הוּא אִתִּי". וכאן הכונה היא שאחרי שתעביר את אשמתי תענה בי צדקתי, כי ישארו בי רק צדקות בלי עוונות: